דיוויד כריס
זכר
ישראלי/בריטי
גר בתל אביב
דובר וכותב
הערות על “האם תינוק זה הוא שלך?”
(בתרגום חופשי מאנגלית)
הלם, גועל, דחייה, סוג של אימה.
בגלל שזה כמעט יכול להיות עובר אמיתי- תינוק מת, התינוק המת שלי בתוך קופסא אישית, תינוק מת שלא ידעתי אי פעם שהוא שלי, סוד אפל שמישהו הסתיר ממני. לא, זה לא יכול להיות אמיתי. אני מכחיש אבהות!
עכשיו אני חש כעס כלפי השולחת. מי הוציא מקברו את התינוק המת הזה ושלח אותו אלי?
“אב יקר”, כותבת מירי נישרי במכתב המצורף, האם התינוק הזה הופץ רק לגברים, או שיש מכתב נפרד לנשים? כזה שמתחיל במילים “אם יקרה”? אם לא, אולי לאמנית יש משהו נגד גברים. אולי זה מין טריק או סוג של נקמה נגדנו הגברים, שהאישה/ האמנית מצאה אותנו אשמים בהפצת זרענו ללא הבחנה וביצירת תינוקות לא רצויים כמו זה שבקופסא. למה האמנית עושה לי את זה?
אחרי שחלף ההלם הראשוני, העין מתחילה לשים לב לפרטים: הפיתול של עמוד השידרה, צורת הראש, האברים הלא מפותחים. צער שוטף אותי, אם זה לא התינוק המת שלי, האם זה לא התינוק המת של כל אחד? תוצאת העוולות הקולקטיביים שלנו, שטואטאה מתחת לשטיח ועכשיו חזרה בקופסת מתנה לרדוף אותנו. השלד בארון המשפחה שהאמנית שימרה בשבילנו כדי שנתעמת איתו כל פעם שנבחר לפתוח את הקופסא (באיזו תכיפות הבחר לעשות זאת?)
בהיריון ללא לידה, חיי התינוק הזה מושעים לנצח בלימבו. הוא/ היא מתחילים לאבד את הצורה של תינק מסיים אקטואלי, ולובש צורה של סמל אוניברסלי- של כל התינוקות שלא נולדו וכל התינוקות שמתו כתינוקות. כל- כך הרבה פוטנציאל אנושי מבוזבז. כל- כך הרבה חיים שנגדעו לפני שבכלל התחילו. כה שברירים הם חיינו.
הלם/ פאראנויה וצער מלווים כל מי שפותח את הקופסא הזאת.
David Kriss
Male
Israeli/British
Lives in Tel Aviv
Spokesman, writer
Comments on ‘Is This Baby Yours?’
Shock, disgust, repugnance, repulsion, a kind of horror.
Because this might almost be a real dead embryo – a dead baby. My dead baby in a personalized box. A dead baby I never knew I had. A dark secret someone has kept from me. No. This can’t be true! I deny fatherhood!
Now I feel anger towards the dispatcher. Who disinterred this dead baby and sent it to me?
‘Dear Father’, writes Miri Nishri in the accompanying note. Has this baby been ‘distributed’ only to men, or is there a separate note for women too? One that begins ‘Dear Mother’? If not, then perhaps the artist has something against men. Perhaps this is some sort of trick or form of revenge against us men, found guilty by the woman/artist of the indiscriminate spreading of our seed and the making of unwanted babies like the one in the box. Why is the artist doing this to me?
Once the initial shock has worn off, the eye begins to take in the details: the curve of the spine, the shape of the head, the undeveloped features. Sorrow flows through me. If this is not my dead baby, is this not everyone’s dead baby? The outcome of our collective iniquities. Swept under the carpet and now returned in a gift box to haunt us. The skeleton in the family closet preserved by the artist for us to contemplate whenever we choose to open the box (How often will we choose to do so?).
Conceived but never delivered, this baby’s life is suspended, in limbo, forever. He/she begins to lose the form of a personal, actual baby and takes on that of a universal symbol – of all unborn babies and all babies who died as babies. So much human potential squandered. So much life taken before even begun. So fragile are our lives.
Shock/paranoia and sorrow follow whoever opens this box.
