Interview With Miri Embryo Distribution

 

ווידויה של אם רב הורית ואו/הייתי זבוב על הקיר (שיחה עם אודי גבריאלי)

אודי: מרגע ששלחת את התינוקות הפכת למפיקה ואספנית – נתת לאחרים להתערטל. אולי הגיע הזמן שגם את תורידי את השריון?

מירי: בשלב הזה של הוצאת הספר התלבטתי רבות, המבנה איפשר לי לשחק תפקיד נקבי וזכרי בלי לחשוף את עצמי. נוצרה זהות ביני ובין תיבת האוצרות שספר זה הוא שיכפול ומזעור שלה – בעצתו של מיכאל גדליוביץ מ”אומנות לעם” לקחתי על עצמי שוב את תפקיד האמן וחשפתי חמש תגובות שלי הנמצאות בספר זה.

אודי: מאיפה מתחילים?

מירי: אפשר להתחיל את הסיפור מכל מיני מקומות- האמת היא שכשהייתי צעירה, אחת מהפנטזיות שלי בתור נערה מתבגרת הייתה שיהיו לי הרבה ילדים וכל אחד מגבר אחר.

אודי: מדהים! כי לי הייתה פנטזיה שיהיו לי הרבה ילדים וכל אחד מאישה אחרת. לא עניינו אותי מערכות יחסים רבות, אלא התוצר עניין אותי, העירוב יכול להוליד דברים מדהימים, אבל כשאתה חי רק עם אישה אחת אין לך בעצם צ’אנס לבדוק את זה.

מירי: נזכרתי בפנטזיה הזאת בשלב מאוחר, כשניסיתי לשחזר מתי בעצם הכל התחיל. אפשר לדבר גם על חדירה, על פלישה – אנשים פולשים לתודעה שלי, חודרים למחזור הדם שלי, לתאים שלי, וגם אני רוצה לחדור, ליצור קשר דם – תינוק שיקבל חותם של האחר ויקום לתחייה כמו פיגמליון.  ואולי בעצם מדובר בגיל שבע – אז איבדתי את אבי בתאונה בדיוק ביום ההולדת שלי.

אודי: החיפוש אחרי אב, מהו בשבילך? איזה סוג אבות חיפשת לעוברים שלך ? 

מירי: בחיפוש יש אקט של התחברות ונתינת אמון בעולם, שצמח מעמדה הפוכה של חוסר אמון וספקנות.  יש בי הזדהות עם תהליך החיפוש שעוברים הגיבורים במיתולוגיה היוונית – הגיבורים גדלים ללא אבותיהם בהתבגרם הם יוצאים לחפש את עקבותיהם. המפגש לעיתים כפוי על האב ומסתיים בהריגתו. דרך החיפוש וההתמודדות הבנים מפסלים את עצמם ומגדירים את עצמם מחדש….   כמו כל אמא פולניה, חיפשתי לתינוקות שלי אבות עם שם ואו/שאר רוח כדי להגביר את הסיכוי שלהם לשרוד בעולם שהרי בתרבות שלנו האב נותן את השם וההקשר. חשוב לי להזכיר הריונות לא מתוכננים עם שלושה ילדים: תמר שרביט, אנה זיו ואליסף קוסמן. הם נכנסו בתור אבות צעירים לפרוייקט באופן מיקרי. יש גם אימוץ יצירות של שני תלמידים שלי – צילום של ילנה בן שימון, שנותר יחיד מפרוייקט שלם שנגנב יחד עם מכונית הסובארו שלה, ועבודה של יואב הרשקוביץ שצייר בד בשיעור ציור של טבע דומם והבד קם לתחייה והפך לבשר.

אודי: באופן שבו את מדברת את מחזיקה בשני התפקידים – גם תפקיד האם וגם תפקיד הבנים.

מירי: נכון, “אין דבר כזה כמו תינוק” אמר ויניקוט. הזהות ביני ובין העובר ללא ספק שקופה …השתוקקות לחווית ה”אחדות” המוקדמת, אותו שלב של חסד בו אין ניתוק בין האני לאחר החי או הדומם, בין האני לעולם….מקום בו הכל עוד אפשרי….   לבדוק גבולות של גוף ושל תודעה …. ליפול לעולם מחדש ולראות מי ירים. להתחלק לחלקיקים קטנים… לתת לאנשים להחזיק, לבדוק מה חלקיק כזה יכול לחולל, האם הוא טעון? יכול ליצור חילופין? להדהד, להפעיל, לפלוש, לפרוץ גבולות, להתחמק משמירה חזקה ולהגיע ללב .

אודי: איך קיבלת תגובות של דחייה?

מירי: אני יכולה כאן לדבר על התפצלות – אני כמירי, הייתי במתח רב בדרך אל הדואר. רגשות כמו צער, כעס, עלבון ואכזבה לא היו זרים לי. לפעמים חשתי ששיחתתי זרעי לשווא, וחשבתי לעצמי “בחיים לא הייתי עושה אתך תינוק”. אבל כ”מירי הפצת עוברים” כל תגובה, גם שלילית ו/או אפילו שתיקה, היא מאוד משמעותית. המיכל שלי מלא בהרבה שתיקות. עם הזמן הגעתי לתובנה לגבי המרקם הסופג שיצרתי – המרחב מתמלא בתגובה של האחר וגם זרע של אי רצון נלכד בתוך הבטן הריקה. שלא כמו בחיים, כאן במרחב הזה גם ה ‘לא‘ הוא ‘כן‘. מספיק שהנמען פתח את הקופסה – הוא כבר הופעל …היו תינוקות שחזרו באריזה הרבה יותר מרופדת ומוקפדת והעידו על תשומת לב, היו אנשים שצלצלו ואמרו שאינם רוצים להגיב באופן פומבי אך שמחו בתינוק. באחת משיחות הטלפון בה שאלתי האם התינוק שלי הגיע, ענה לי איש חינוך דתי שאמנם כן אך הוא כבר לא אצלו. כששאלתי הכיצד? הוא ענה לי שהוא זרק אותו לפח, ואז כששאלתי “זרקת תינוק לפח?” הוא ענה לי …”רצית תגובה קיבלת תגובה”.  וישנם האבות המתחרטים, אלה שהגיבו בזמנו אך ביקשו כעת לא להשתייך. על אחד מהם צר לי במיוחד כי התגובה שלו מציגה עמדה הבזה לתלות ומאמינה באחריותו הבלעדית של היוצר ליצירתו ו/או ילדיו. הדים לתגובות שלהם בכל זאת נמצאים בספר דרך מקורות שאליהם הופניתי על ידם – טכסטים של אבות קדומים יותר. כמו בציור – כשאתה מוחק אתה בעצם רק מחזק את הנוכחות המחוקה.

אודי: מלכודת…. אנשים שיש להם תינוק ממך, איפה הם שמו אותו?

מירי: אתה שואל איזה מקום הוא תופס בביתם ו/או בליבם? איזה מעשים הם עושים בו? אני לא יכולה לענות על זה. זה נמצא מחוץ למרחב המוגן שיצרתי. לפעמים הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר….

אודי: טוב אני אאפשר לך להיות זבוב על הקיר שלי – בבית שלי הקופסה נדדה ממקום למקום – אני לא יכול לשים בסלון – זה משהו אישי, ואני לא יכול לשתף בזה אנשים אחרים וגם לא על הקיר. אני גם לא יכול לשים במגרה כי אז הוא מוסתר, דחוי ומאבד מכוחו, לכן הוא הגיע לחדר שינה. הוא סגור, נמצא מולי על הכוננית, וכל פעם שאני נכנס למיטה אני רואה אותו ומעניין שזה מפעיל אותי.  מה שמבדיל את הקופסה שלך מספר שנמצא על הכוננית זו הפנייה להתגייסות אישית רגשית ולתגובה. התגובה יוצרת את ההבדל בין ספר שהוא פסיבי לבין יצירה שלך, שגם אם היא מונחת שם היא מסמנת פעולה שנעשתה. את לא הזמנת את האנשים לראות את השקיעה ביחד או להתגייס למען מטרה נעלה – שלום, אקולוגיה וכד’.  כשהעובר מגיע, כשהקופסה נפתחת, זו מכה. אפשר לסגור, כמו בסיוט או חלום, אך זה מאוחר מדי, אתה כבר מופעל….   חשיפת האינטימיות לציבור מציבה אף היא קושי, היות ולא מדובר בחשיפת טכסט מלומד בנושא ההתמחות שלי, אלא בחשיפת מחשבות ותחושות אסוציאטיביות ואינטימיות. יש חשש לגבי ההקשר בו יובנו הדברים. בתערוכה כל תגובה השתנתה ברגע שהיא הוצבה על יד תגובות אחרות. למגיב אין שליטה על העריכה וצריך להיות אדם שסומך או עליך או על כך שהטכסט שלו הוא בעל ערך בכל מקום והקשר. אני מתאר לעצמי ששאלו אותך מי עוד חושף את עצמו? 

מירי: אני יודעת שלהתערטל זה לא קל, ומשיחות אם אנשים שלא הגיבו באופן פומבי אני יודעת שהייתה צנזורה, לפעמים של בני המשפחה, והיה אב פוטנציאלי אחד שהגדיל לעשות והתנה את השתתפותו בכך שאוציא “אב” אחר – כי הוא לא מוכן להיות במשפחה שיש בה אדם לא מוסרי.  בכלל, למוסר הייתה נוכחות – מבקרות אמנות האשימו אותי במוסר לקוי “…לא חסרות דוגמניות שהגיעו לאן שהגיעו בלי להיכנס לשום מיטה…” ואני מודה להן על שהאירו את עיני .  יש עוד הרבה דברים שלא נאמרו אך אני רוצה להגיע לסוף דבר או שמא לתחילתו. המבנה הקופסתי הזה יאפשר הוספת “אבות” עתידיים….כך שהסיפור עוד לא נגמר…או כדברי המשורר בעל אלף הפנים :

” …אני לא כלום. תמיד אהיה לא-כלום.

                          אני לא יכול לרצות להיות כלום.

                                 חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם…”

                                               פרננדו פסואה

חשוב לי להזכיר את מאיר פרנקו – אמן מרגש שנרצח בטרם מלאו ימיו ומלותיו מהדהדות בתוך קופסא זו: “אלוהים משתהה אך אינו שוכח“. ברחובות העיר, כאשר אני רואה מרחוק גבר עם כובע, לרגעים נדמה לי כי ניבטות בי פניו.