הרהורים על גברים, נשים ומה שביניהם
העובר כנקודת המיפגש בין גברים לנשים
רוני הלפרן
במידה רבה ניתן לספר את סיפורה של הפטריארכיה הגברית כסיפור התמודדותו של המין הגברי עם כוחות הבריאה והיצירה של המין הנשי. הגוף הנשי, שיכול להתעבר, שחיים של יצור אחר מתרקמים בחשכה המתוקה של בטנו הגדלה, ולבסוף, כאשר מגיח לעולם התינוק הזעיר, הגוף הנשי הזה יכול להזין אותו באמצעיו שלו בלבד. כוח עצום, מופלא ואלוהי בטיבו גלום בטבעו של הגוף הנשי. סיפורה של הציוויליזציה האנושית יכול היה להיראות אחרת אם ‘דיבורו של הטבע’ אכן היה מכריע את יחסי הכוחות שבין המינים. העובדה שלא כך הוא היא ההוכחה הראשית לעליונותה של התרבות על-פני ה’טבע’. ‘טבע’ במרכאות כי מעתה ואילך כל מה שנדע על הטבע יהיה בתיווכה של התרבות. החרדה הגברית שיקעה את עצמה בתרבות. בתרבות כניגוד לטבע, בתרבות כעליונה על הטבע. פעילותו של הגוף הנשי עברה רדוקציה לפעילות בירוקרטית של שיעתוק המין האנושי. פעילות שמניחה אותה קרוב לפעילות אנימלית באופיה. את העוצמה והכוח הגלומים בפעילותו של הגוף הנשי פרקה התרבות מגשמיותו של הבשר ודם הנשי והעתיקה מטאפורית לפעילות הרוח והיצירה הגבריים: גברים הרו רעיונות. גברים הישוו את חבלי הכתיבה של יצירתם, עד לשחרורה לחלל העולם, למעשה ההריון והלידה.
היצירות היו ילדיהם.
למרות שבתרגיל מבריק ניכסה השפה (הגברית, אלא מה?) את הכוח הגלום בגוף הנשי לטובת פעילותה של הרוח הגברית (“THE SPIRIT”) והותירה את האשה כגוף פועל על פס היצור של האנושות, עדיין ביצבצה החרדה מול מה שזה עתה הוגדר כבשר נטול שאר-רוח: ‘כיצד ניתן יהיה להבטיח שבגוף הנשי הזה מונבט הזרע הגברי שלי?’ בעוד שקשר הגוף בין האם לעוברה מנסח באופן נחרץ את קשרי השייכות בין הגוף הנשי ההורה לבין התינוק, הרי שעל היחס בין הזרע הספציפי ששוגר למעמקיו החשוכים של הגוף הנשי ובין התינוק שיצא ממנו תמיד ירחף
סימן שאלה. הגוף הנשי מוצב עתה כמכשול בקביעת ידיעתה וודאותה של האבהות הביולוגית. החרדה הגברית תנסח עתה את הגוף הנשי כגוף מיני, מונע על-ידי יצרו. לכן, תטען, יש לרסן אותו. להגביל את צעדיו. למדר אותו אל השטח המצומצם של הספירה הביתית. שם יהיה מחוסן בפני חדירה גברית אחרת. שם יהיה מובטח כקניין גברי.
זוהי אפשרות אחת, פנטסטית כמו כל אחת אחרת, לספר את המיתוס של הפטריארכיה הגברית, כתרבות שמתייצרת מתוך תגובת חרדתו של הגוף הגברי כלפי הגוף הנשי. כאשר האמנית מירי נשרי משגרת לחלל העולם את השאלה ‘האם התינוק הזה הוא שלך?’ היא מתכתבת עם המיתוס הזה בכמה אופנים: ראשית היא מעוררת מריבצה את החרדה ההיא, עתיקת הימים. אלא שהפעם היא מעמתת אותה עם גוף נשי שיש לו קול ומיקום וודאי, משם הוא מנסח באופן פרובוקטיבי את הפיקפוק בקשר הגוף שבין הגבר לאבהותו. הקשר הזה שתמיד ניזקק לכוחה האוכף של התרבות מוחזר לשם אחר כבוד – הוא ניזקק לבירוקרטיה של טופסי אימוץ או דחייה, כדי לכונן את יחס האבהות שלו, או היעדרה, כלפי התינוק.
אלא שנשרי איננה משגרת לעולם עובר של ממש, אלא את הקונספציה של העובר. היא מבקשת להשיב לגוף הנשי את היכולת להרות רעיונות ולהטעין מחדש את פעילותו הגשמית בכל אותו מינעד של אפשרויות יצירה (פילוסופית ואמנותית) שנשללו ממנו שנים רבות: היא מציגה את היצירה עצמה כעובר המחזר אחר קבלה ואימוץ של קהל, תוך שהוא חושש מפני דחייה.
יחד עם זאת, נשרי, הממענת את מכתביה לגברים ולנשים כאחד, משתמשת ביצירה שלה כדי לנסח מחדש את קשרי ההורות בעולם, לא ככאלה המתבססים על הגוף. העובר מוצא מתוך הקשר הגוף הטבעי של הרחם הנשית, ומונח בחלל התרבותי שבין גברים לנשים כדי לנסח מחדש, דרכו ובאמצעותו, את יחסי הגברים והנשים בעולם. יחסים שהתפתחו לכיוון הנוכחי שלהם בתרבות בשל משא ומתן גדוש חרדות ופחדים של גוף גברי מול גוף נשי. מירי נשרי, בניגוד לסימון דה-בובואר, איננה מבקשת להיפרד מהרחם, גם לא מן העובר, שהוא המקום שבו גוף גברי וגוף נשי נפגשים בדרך-כלל בחמדה, רגע לפני שהם מנהלים מלחמות עקובות מדם.
היא מציעה לנסח את יחסי ההורות, מקום המפגש האולטימטיבי בין גברים לנשים, כיחסים וקשרים שמוצאם בעמדות של נתינת חסות, לקיחת אחריות ותחושות של חמלה ואהבה. ככאלה הם פתוחים באופן שיוויוני לכל אדם, ללא הבדל גוף.
כך אני מבינה את הצעתה האמנותית/פילוסופית/נש ית של נשרי. כדאי עתה להקשיב בקשב רב לתגובות שעוררה הצעתה, לבדוק את ההנמקות השונות לדחייה, ואולי להתחיל משם את הדיאלוג החשוב אודות גברים, נשים ומה (מה?) שביניהם.
Reflections on Men, Women, and All That’s between Them:
The Fetus as the Meeting Point between Men and Women
Roni Halpren
To a great extent, the story of male patriarchy can be told as the story of the coping of the male species with the procreational and creational powers of the female sex. The female body, which can become pregnant, which in the sweet darkness of its growing stomach, the life of another creature is formed, and finally, which when the tiny baby comes out into the world, can sustain it using only its own resources. The nature of the female body embodies in it an emense, wonderous and devine power. The story of human civilization could have been different if “Nature’s choice” would have indeed overpowered the balance of powers between the sexes. The fact that this is not so, constitutes primary proof of the superiority of Culture over “Nature”. “Nature”, for from now on all that we might know about Nature will be mediated by Culture. Male anxiety has embedded itself in Culture, as superior to Nature. The activity of the female body has undergone a reduction to the bureaucratic activity of reproducing the human race, an activity that places jer close to an animal-natured activity. Culture freed the intensity and power embodied in the activity of the female body from the earthliness of female flesh and blood, and metaphorically transferred it to the activity of the masculine spirit and creation: men conceived ideas. Men compared the writing pangs of their creations, until their release into the world, to the acts of pregnancy and birth. Their creations were their children.
Although, in an brilliant act of trickery, the (naturally masculine) language possessed the power embodied in the female body in favor of the activity of the masculine spirit and left the woman as a body working on the production line of humanity, anxiety still burst forth in face of what was just defined as inspirationless flesh: “How can I be assured that within this female body my masculine sperm is being sprouted?” While the physical connection between mother and her fetus resolvedly formulates the affinities between the parental female body and the baby, a question mark will always hover over the relationship between the specific sperm that was sent into the dark depths of the female body and the baby that is destined to emerge from it. The female body is now set as an obstacle to determining the knowledge and certainty of biological fatherhood. Masculine anxiety will now formulate the female body as a sexual body, driven by its passions. Therefore, it will be claimed, it must be restrained. Its steps restricted. It must be departmentalized into the limited realm of the home. There it will be immune to other masculine penetrations. There its status as a male possession will be assured.
This is one possibility, fantastic like any other, of telling the myth of the male patriarchy as a culture that is created out of the anxiety of the male body from the female body. When artist Miri Nishri launches the question “Is this your baby?” into the world, she corrosponds with this myth in several ways: First, she awakens that venerable anxiety from its resting place. Then she confronts it with a female body that has an unquestionable voice and location, from which it provocatively formulates the doubt in the bodily connection between man and his fatherhood. This connection, which is constantly in need of the enforcing power of Culture, is returned there with due respect. It requires the bureaucracy of adoption or rejection forms in order to establish his paternal relationship, or lack thereof, towards the baby.
Nishri, however, does not launch a real fetus into the world, but rather the concept of one. She seeks to restore to the female body the ability to concieve ideas and to re-load its tangible activity with that same range of creative possibilities (philosophical and artistic) that for many years have been denied it. She presents the creation itself as an fetus wooing acceptance and adoption from the audience, while at the same time fearing rejection.
Nevertheless, Nishri, who addresses her letters both to men and to women, uses her creation in order to re-formulate parental relations in the world, as relations that are not based on the body. The fetus is lifted out from the natural bodily connection of the female womb, and placed in the cultural void that exists between men and women, in order to re-formulate, through it and by means of it, the worldly relations between men and women. Relations that have developed into their present directions in Culture due to negociations that are loaded with anxieties and fears of a male body set opposite a female body. Miri Nishri, unlike Simone de Beauvoir, does not wish to part with the womb, and not even with the fetus, the place where male and female bodies usually meet with lust and desire, a moment before they conduct their bloody battles.
Nishri proposes to formulate the parental relationships, the ultimative meeting place between men and women, as relations and connections that originate in positions of custody-giving, responsibility-taking, and feelings of compassion and love. As such, they are egalitarianly open to all people, with no distinction of body.
