Yonatan Amir

מירי היקרה

שאלתך האם אסכים להכיר באבהות לילד האמנותי המשותף שלנו מעלה שני קשיים שאבקש להציג לפני שאשיב לך סופית.
ראשית, אומרים שילדים נדרשים לממש בעל-כורחם את הפנטזיות הלא-ממומשות של הוריהם. זה החומר שיוצר כוכבים. לא פעם מתגלה בדיעבד שחיי הזוהר וההצלחה כלל לא היו משאת נפש של היוצרים, המנהיגים והספורטאים בצעירותם. הם תומרנו להגשים את חלומות הנעורים של הוריהם, שגדלו בתחושת החמצה בלתי-נסבלת שרק צאצא יכול לכפר עליה.

שנית, אומרים שמבקרי אמנות הם אמנים מתוסכלים ולא מוצלחים, שחוסר יכולתם ליצור אמנות הוביל אותם לעמדת השיפוט. הדבר משפיע כמובן על עמדותיהם, שכן נדמה שכל יצירת אמנות שהם מבקרים נשפטת לא בהקשרים שבהם היצירה הנדונה נוצרת ומוצגת, אלא ביחס למדדים שעל פיהם היו רוצים המבקרים שהשאיפות האמנותיות שלהם, שמעולם לא באו לכדי ביצוע, היו מקבלות ביטוי.

מבלי לאשר או לשלול כל אחת מהטענות האמורות, כאב פוטנציאלי שהוא גם מבקר אמנות, שתיהן מחייבות אותי לשקול בכובד ראש את האחריות המגולמת בהצעתך להורות משותפת. די בכל אחת מהן כדי לחשוב פעמיים מדוע להטיל מלכתחילה את המשא הכבד על כתפיו של עולל בן יומו. האם שאלנו אותו אם ירצה בכך? האם ידע להתמודד עם האתגרים הללו? האם נשכיל אנו לפנות לו מקום, לתמוך ולעודד אותו, אך גם לאפשר לו לגלות את עצמו? האם נדע ליצור הפרדה בין האני האמנותי של כל אחד מאיתנו לאני האמנותי של ילדנו? מדוע כבר מרגע לידתו נגזר עליו להגשים הן את החלומות הפרטיים והן את החלומות המקצועיים ולכפר על התסכולים של הורים שהם גם אנשי אמנות, ובפרט כשאחד מהם הוא מבקר אמנות?

לאחר שהפכתי בדבר החלטתי שתשובתי היא כן. אני רוצה בילדנו האמנותי המשותף ומכיר באבהותי. כיוון שהקדמתי לתשובה שתי הסתייגויות, אנמק אותה בשני הסברים לדחיית ההסתייגויות. הראשון הוא ש״אני אמנותי״, כפי שהוגדר בסעיף הקודם, הוא ממילא יצור כלאיים בעל גבולות גמישים למדי. האני האמנותי של כל אחד מאיתנו כיום שונה משמעותית מכל אני אמנותי שיהיה לנו, אם יהיה, במידה ונחליט לגדל ילד אמנותי משותף. מאידך האני האמנותי של ילדנו ממילא יושפע משלל תופעות ודמויות בעולם, בין אם נפנה לו מקום ל״עצמו״ ובין אם נחדיר בו את האני האמנותי ״שלנו״.

כך גם במקרה של ההסתייגות הראשונה, שממנה עשוי להשתמע כאילו ילדים שאינם נדחפים להצלחה ע״י הוריהם המתוסכלים אינם סובלים מקשיים. כפי שיעידו התורים הארוכים לפסיכולוגים והתעריפים הגבוהים שבעלי מקצוע אלה מרשים לעצמם לגבות, אין כמעט אדם בעולם שאין לו איזה עניין עם ההורים ועם עצמו. מכאן אני מסיק שבין אם אכיר באבהותי לילד הזה ובין אם לאו – האתגרים הללו או אתגרים דומים להם יעמדו בפניו בכל מקרה, ואם כך אולי בכל זאת כדאי שאעשה את המיטב כדי להכינו להתמודדות.
ואחרי שעניתי להסתייגויות אומר את הדבר המתבקש: אני מחכה בציפיה ובאהבה לילד הזה. ילדי הביולוגיים אהובים עלי מאד וממלאים את חיי בסיפוק, אך מעולם לא היה לי ילד אמנותי. אני ממתין בסקרנות לבואו, ומאחל לו ולנו שנצליח לצמוח ולבקש את דרכנו ביחד ולחוד.

בברכה
יונתן אמיר