העניין, היא מהרהרת, הוא לא לעשות תינוקות, העניין הוא איך להפריד את התינוק מהאמא או מהפנטזיה של חיבור בל ינתק. להפוך את החיבור הזה למקום ריק שיוכל להתמלא בחלקי חילוף, מושאים ואובייקטים משתנים ולא להפוך אותם ל׳כל העולם׳. התינוק לא זקוק עוד לשותפים לבעלות עליו או שלו עליהם אלא להיות מי שרוצה ומבקש וממציא דווקא מההיעדר והריק. זה לא שלי או לא שלי – זה מה שהופרד מגופי והופרדתי מגופו כדי שישלוט ויבנה לבד בעולמו. הלאה התרבות שמולידה בני ערובה. תנו לתינוק לחיות
The thing, she thinks, is not to make babies, but rather – how to separate the baby from the mother or from the fantasy of unbreakable connection/attachment. To turn this connection into an empty place that can be filled with spare parts, changeable subjects and objects and not make them “the whole world.” The baby is not in need of more partners claiming ownership or control over them but to be (some ) one who wants and seeks and invents precisely from absence and emptiness. It is not mine or not-mine, it’s that which was separated from my body and from whose body I have been separated so that alone he can control and build his world. Onward the culture that engenders hostages. Let the baby live.
