תגובת האב מרסל דיבואה
תקציר שתי שיחות שנערכו בביתו באבו תור ב27.5.99 וב5.9.99
בסוף פגישתנו השניה אמר “… אני רואה את הפרוש החיובי הדתי נוצרי שאפשר לתת לפרוייקט הזה, ולהזמין אותך לחשוב על המשמעות הרוחנית העל טבעית המסתורית של העניין”.
האב דיבואה דיבר על שלושה דברים: עיקרון האימוץ, טכס הקומיוניון והחסד האלוהי.
“האינטואיציה שלך הובילה אותך לתוכנית התואמת עקרונות נוצריים- אנו צריכים לאמץ בני אדם כמו באתוס רוחני פנימי, דרך דאגה דרך מחשבה ותפילה – האימוץ הוא עיקרון נוצרי בסיסי”.
טכס הקומיוניון (אכילת הלחם והיין של אלוהים) מבטא עיקרון חשוב בעבודה הנוצרית. הקהילה היא גוף גדול וכול האברים קשורים זה לזה ברמה של חסד יש עזרה ואחריות הדדית .כל חלק תורם לקיומו של השני ושל השלם. לדוגמה: ” יש לי יחסים רוחניים עם נזירה קרמליטית, לעיתים אנו מתכתבים ואני יודע שהיא מתפללת עבורי ואני מתפלל עבורה. אבל גם כאשר היא אינה מתפללת עבורי, עצם הנוכחות שלה בעולם תורמת לנוכחות שלי ולהפך”.
החסד האלוהי – פרשו השתתפות בחיי אלוהים בתוך הלב האנושי. התוצאה של הצליבה היא מתן החסד לכל אחד מהאנשים שמאמינים בו.
הדבר המשותף, האלמנט החיובי והחי בפסיכולוגיה של האדם זה דווקא החסד, זאת אומרת שיש השתתפות בהשתייכות לעולם החסד. כל אחד מבני האלוהים קיבל את המתנה הזאת לפי פתיחות הלב. זה ניתן לאנשים שמאמינים וליבם פתוח.
אני לא אגזים אם אומר שההצלחה בהתפתחות החיים הרוחניים של נזיר מסוים, הנמצא בשליחות באפריקה, או של אחות בבית חולים תלויים גם בי למרות שאני ספון בחדר הזה אני יכול לעזור בהתפתחותם.
יש דאגה משותפת וחילופי כוונות – מתת החסד מאפשר לי לעשות דרכם מה מהם עושים ובכך לעזור להם לממש את פועלם. זה לא דורש ממני לעשות בפועל מה שהם עושים, זה דורש ממני להיות נאמן לזהותי ולמקום בו אני נמצא. אני בחרתי לחיות במקום מסוים ולמלא תפקיד מסוים ובאופן פיזי אינני יכול לממש את כל תקוותי ושאיפותיי לגבי חיים ותפקידים במקומות אחרים.
אם אני לא יכול להימצא פיזית במקום מסוים בו זקוקים לעזרתי אך אני יודע שאדם אחר עושה זאת לפי אותו מקור של חסד – זה כאילו שאני נמצא שם.
בעולם המסתורי הזה יש חילופין – אני יכול לעזור לך ואפילו לאמץ את התכנית שלך, את השאיפות והתקוות שלך בדינמיות של תקוותי ושאיפותיי.
באופן קונקרטי אם אני אוהב צייר מסוים אני משתתף בכוונה שלו לתת ביטוי לתפיסה מסוימת. אני לא יוצר במקומו אבל יש דינמיות רוחנית משותפת בין האנשים.
בסוף פגישתנו הראשונה שאל אותי האב מרסל דיבואה :” למה את עושה את זה? האם את מאמינה?” כאשר עניתי שאני אדם חילוני הוא אמר משפט שנחרט בזיכרוני – ” את לא מאמינה אבל את מנסה לגנוב אמונה?”
בהקשר למשפט זה אמרה אפרת נתן – מנקודת מוצא חילונית לעשות אמנות
זה כמו לגנוב אמונה.
האב מרסל דיבואה Father Marcel Diboa
Father Marcel Diboa’s response
A briefing of two conversations that were held at his house in Abu Tur, (27.5.99 & 5.9.99)
At our second meeting Father Diboa said: “… I see the positive religious-Christian meaning that can be given to this project, and invite you to think about the spiritual super-natural mysterious meaning of the matter. Father Diboa talked about three things: the Principle of Embracement, the Communion ceremony, and the Divine Grace. “Your intuition led you to a plan corresponding the Christian principles – we have to adopt people as in an inner spiritual ethos, through caring, thought and prayer – the embracement is a fundamental Christian principle”.
The Communion ceremony (the eating of the holy bread and drinking the wine of God) expresses an important principle in the Christian Work. The Community is a large body and all its parts connected to each other at the level of grace, there is aid and mutual responsibility. Every part participates in the making of the whole, and contributes to the existence of the other. For example: “I have spiritual relations with a Carmelitian nun, sometimes we write each other, and I know that she is praying for me and I’m for her. But also when she is not praying for me, her presence in the world enhances my presence and vice versa”.
The Divine Grace – means taking part in God’s way in the human heart. The outcome of the Crucifixion is the giving of Grace to every person who believes in him.
The common denominator, the positive and vivid element in the vigorous psychology of man is Grace, it means that there is a sense of participation in belonging to the world of Grace. Each one of the sons of God received this gift according to the willingness of the heart. It was given to the people who believe and their heart is willing.
I will not exaggerate in saying that the success in progressing of the spiritual life of a certain monk, that is present on a mission in Africa, or that of a nurse in a hospital, depend on me as well, in spite of the fact that I’m here in this room, and still I’m able to aid in their development.
There is a mutual concern and an exchange of good will – the act of grace enables me to act through them upon what they are doing, and by that I help them to do what they are doing. It does not demand of me to actually do what they are doing, it demands of me to be loyal to my identity and the place I am at. I chose to live at a certain place and perform a specific task, and physically I can not fulfill all my hopes and ambitions concerning life and jobs in other places.
If I can not be physically at a certain place where my help is needed, but I know that another person is doing the same by the same source of Grace – it is if I am there.
In this mysterious world there is a certain exchange – I can help you and even embrace your plan, your ambitions and hopes by the dynamics of my own ambitions and hopes. If I appreciate a certain painter I am taking part in his intention to express a specific thought. I am not creating instead of him, but there is a spiritual dynamic among people.
At the end of our first meeting Father Marcel Diboa asked me: “why are you doing this? Do you believe?” When I answered that I am a secular person, he said a sentence that left a tremendous impact on me – “you don’t believe but you are trying to steal faith?”
Regarding this sentence Efrat Natan said – from a secular point of view, to ‘make’ art is like stealing faith.