ווידויה של אם רב הורית ואו/הייתי זבוב על הקיר (שיחה עם אודי גבריאלי)
אודי: מרגע ששלחת את התינוקות הפכת למפיקה ואספנית – נתת לאחרים להתערטל. אולי הגיע הזמן שגם את תורידי את השריון?
מירי: בשלב הזה של הוצאת הספר התלבטתי רבות, המבנה איפשר לי לשחק תפקיד נקבי וזכרי בלי לחשוף את עצמי. נוצרה זהות ביני ובין תיבת האוצרות שספר זה הוא שיכפול ומזעור שלה – בעצתו של מיכאל גדליוביץ מ”אומנות לעם” לקחתי על עצמי שוב את תפקיד האמן וחשפתי חמש תגובות שלי הנמצאות בספר זה.
אודי: מאיפה מתחילים?
מירי: אפשר להתחיל את הסיפור מכל מיני מקומות- האמת היא שכשהייתי צעירה, אחת מהפנטזיות שלי בתור נערה מתבגרת הייתה שיהיו לי הרבה ילדים וכל אחד מגבר אחר.
אודי: מדהים! כי לי הייתה פנטזיה שיהיו לי הרבה ילדים וכל אחד מאישה אחרת. לא עניינו אותי מערכות יחסים רבות, אלא התוצר עניין אותי, העירוב יכול להוליד דברים מדהימים, אבל כשאתה חי רק עם אישה אחת אין לך בעצם צ’אנס לבדוק את זה.
מירי: נזכרתי בפנטזיה הזאת בשלב מאוחר, כשניסיתי לשחזר מתי בעצם הכל התחיל. אפשר לדבר גם על חדירה, על פלישה – אנשים פולשים לתודעה שלי, חודרים למחזור הדם שלי, לתאים שלי, וגם אני רוצה לחדור, ליצור קשר דם – תינוק שיקבל חותם של האחר ויקום לתחייה כמו פיגמליון. ואולי בעצם מדובר בגיל שבע – אז איבדתי את אבי בתאונה בדיוק ביום ההולדת שלי.
אודי: החיפוש אחרי אב, מהו בשבילך? איזה סוג אבות חיפשת לעוברים שלך ?
מירי: בחיפוש יש אקט של התחברות ונתינת אמון בעולם, שצמח מעמדה הפוכה של חוסר אמון וספקנות. יש בי הזדהות עם תהליך החיפוש שעוברים הגיבורים במיתולוגיה היוונית – הגיבורים גדלים ללא אבותיהם בהתבגרם הם יוצאים לחפש את עקבותיהם. המפגש לעיתים כפוי על האב ומסתיים בהריגתו. דרך החיפוש וההתמודדות הבנים מפסלים את עצמם ומגדירים את עצמם מחדש…. כמו כל אמא פולניה, חיפשתי לתינוקות שלי אבות עם שם ואו/שאר רוח כדי להגביר את הסיכוי שלהם לשרוד בעולם שהרי בתרבות שלנו האב נותן את השם וההקשר. חשוב לי להזכיר הריונות לא מתוכננים עם שלושה ילדים: תמר שרביט, אנה זיו ואליסף קוסמן. הם נכנסו בתור אבות צעירים לפרוייקט באופן מיקרי. יש גם אימוץ יצירות של שני תלמידים שלי – צילום של ילנה בן שימון, שנותר יחיד מפרוייקט שלם שנגנב יחד עם מכונית הסובארו שלה, ועבודה של יואב הרשקוביץ שצייר בד בשיעור ציור של טבע דומם והבד קם לתחייה והפך לבשר.
אודי: באופן שבו את מדברת את מחזיקה בשני התפקידים – גם תפקיד האם וגם תפקיד הבנים.
מירי: נכון, “אין דבר כזה כמו תינוק” אמר ויניקוט. הזהות ביני ובין העובר ללא ספק שקופה …השתוקקות לחווית ה”אחדות” המוקדמת, אותו שלב של חסד בו אין ניתוק בין האני לאחר החי או הדומם, בין האני לעולם….מקום בו הכל עוד אפשרי…. לבדוק גבולות של גוף ושל תודעה …. ליפול לעולם מחדש ולראות מי ירים. להתחלק לחלקיקים קטנים… לתת לאנשים להחזיק, לבדוק מה חלקיק כזה יכול לחולל, האם הוא טעון? יכול ליצור חילופין? להדהד, להפעיל, לפלוש, לפרוץ גבולות, להתחמק משמירה חזקה ולהגיע ללב .
אודי: איך קיבלת תגובות של דחייה?
מירי: אני יכולה כאן לדבר על התפצלות – אני כמירי, הייתי במתח רב בדרך אל הדואר. רגשות כמו צער, כעס, עלבון ואכזבה לא היו זרים לי. לפעמים חשתי ששיחתתי זרעי לשווא, וחשבתי לעצמי “בחיים לא הייתי עושה אתך תינוק”. אבל כ”מירי הפצת עוברים” כל תגובה, גם שלילית ו/או אפילו שתיקה, היא מאוד משמעותית. המיכל שלי מלא בהרבה שתיקות. עם הזמן הגעתי לתובנה לגבי המרקם הסופג שיצרתי – המרחב מתמלא בתגובה של האחר וגם זרע של אי רצון נלכד בתוך הבטן הריקה. שלא כמו בחיים, כאן במרחב הזה גם ה ‘לא‘ הוא ‘כן‘. מספיק שהנמען פתח את הקופסה – הוא כבר הופעל …היו תינוקות שחזרו באריזה הרבה יותר מרופדת ומוקפדת והעידו על תשומת לב, היו אנשים שצלצלו ואמרו שאינם רוצים להגיב באופן פומבי אך שמחו בתינוק. באחת משיחות הטלפון בה שאלתי האם התינוק שלי הגיע, ענה לי איש חינוך דתי שאמנם כן אך הוא כבר לא אצלו. כששאלתי הכיצד? הוא ענה לי שהוא זרק אותו לפח, ואז כששאלתי “זרקת תינוק לפח?” הוא ענה לי …”רצית תגובה קיבלת תגובה”. וישנם האבות המתחרטים, אלה שהגיבו בזמנו אך ביקשו כעת לא להשתייך. על אחד מהם צר לי במיוחד כי התגובה שלו מציגה עמדה הבזה לתלות ומאמינה באחריותו הבלעדית של היוצר ליצירתו ו/או ילדיו. הדים לתגובות שלהם בכל זאת נמצאים בספר דרך מקורות שאליהם הופניתי על ידם – טכסטים של אבות קדומים יותר. כמו בציור – כשאתה מוחק אתה בעצם רק מחזק את הנוכחות המחוקה.
אודי: מלכודת…. אנשים שיש להם תינוק ממך, איפה הם שמו אותו?
מירי: אתה שואל איזה מקום הוא תופס בביתם ו/או בליבם? איזה מעשים הם עושים בו? אני לא יכולה לענות על זה. זה נמצא מחוץ למרחב המוגן שיצרתי. לפעמים הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר….
אודי: טוב אני אאפשר לך להיות זבוב על הקיר שלי – בבית שלי הקופסה נדדה ממקום למקום – אני לא יכול לשים בסלון – זה משהו אישי, ואני לא יכול לשתף בזה אנשים אחרים וגם לא על הקיר. אני גם לא יכול לשים במגרה כי אז הוא מוסתר, דחוי ומאבד מכוחו, לכן הוא הגיע לחדר שינה. הוא סגור, נמצא מולי על הכוננית, וכל פעם שאני נכנס למיטה אני רואה אותו ומעניין שזה מפעיל אותי. מה שמבדיל את הקופסה שלך מספר שנמצא על הכוננית זו הפנייה להתגייסות אישית רגשית ולתגובה. התגובה יוצרת את ההבדל בין ספר שהוא פסיבי לבין יצירה שלך, שגם אם היא מונחת שם היא מסמנת פעולה שנעשתה. את לא הזמנת את האנשים לראות את השקיעה ביחד או להתגייס למען מטרה נעלה – שלום, אקולוגיה וכד’. כשהעובר מגיע, כשהקופסה נפתחת, זו מכה. אפשר לסגור, כמו בסיוט או חלום, אך זה מאוחר מדי, אתה כבר מופעל…. חשיפת האינטימיות לציבור מציבה אף היא קושי, היות ולא מדובר בחשיפת טכסט מלומד בנושא ההתמחות שלי, אלא בחשיפת מחשבות ותחושות אסוציאטיביות ואינטימיות. יש חשש לגבי ההקשר בו יובנו הדברים. בתערוכה כל תגובה השתנתה ברגע שהיא הוצבה על יד תגובות אחרות. למגיב אין שליטה על העריכה וצריך להיות אדם שסומך או עליך או על כך שהטכסט שלו הוא בעל ערך בכל מקום והקשר. אני מתאר לעצמי ששאלו אותך מי עוד חושף את עצמו?
מירי: אני יודעת שלהתערטל זה לא קל, ומשיחות אם אנשים שלא הגיבו באופן פומבי אני יודעת שהייתה צנזורה, לפעמים של בני המשפחה, והיה אב פוטנציאלי אחד שהגדיל לעשות והתנה את השתתפותו בכך שאוציא “אב” אחר – כי הוא לא מוכן להיות במשפחה שיש בה אדם לא מוסרי. בכלל, למוסר הייתה נוכחות – מבקרות אמנות האשימו אותי במוסר לקוי “…לא חסרות דוגמניות שהגיעו לאן שהגיעו בלי להיכנס לשום מיטה…” ואני מודה להן על שהאירו את עיני . יש עוד הרבה דברים שלא נאמרו אך אני רוצה להגיע לסוף דבר או שמא לתחילתו. המבנה הקופסתי הזה יאפשר הוספת “אבות” עתידיים….כך שהסיפור עוד לא נגמר…או כדברי המשורר בעל אלף הפנים :
” …אני לא כלום. תמיד אהיה לא-כלום.
אני לא יכול לרצות להיות כלום.
חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם…”
פרננדו פסואה
חשוב לי להזכיר את מאיר פרנקו – אמן מרגש שנרצח בטרם מלאו ימיו ומלותיו מהדהדות בתוך קופסא זו: “אלוהים משתהה אך אינו שוכח“. ברחובות העיר, כאשר אני רואה מרחוק גבר עם כובע, לרגעים נדמה לי כי ניבטות בי פניו.
Confession of a Multi-Parental Mother and/or I was a Fly on the Wall (a conversation with Udi Gavrieli)
Udi: The moment you sent out the babies, you became a producer and a collector – you let others expose themselves. Maybe it’s time that you too remove your armor?
Miri: At that stage in the production of the book I had a lot of doubt. The structure enabled me to play both a feminine and masculine role without exposing myself. An identity was formed between me and the treasure chest, of which this book is a reproduction and minimization. Following the advice given to me by Michael Gdaliovich of “Omanut La’Am”, I once more took upon myself the role of the artist and revealed five of my reactions in this book.
Udi: Where do we begin?
Miri: We can begin the story from many places. The truth is, that when I was young one of my fantasies was to have a lot of children, each from a different man.
Udi: Amazing! Because I had a fantasy that I would have a lot of children, and each one would be from a different woman. I wasn’t interested in multiple relationships, but rather in the product. Unification can give birth to amazing things. When you live with only one woman, you don’t really have a chance to examine it.
Miri: I recalled that fantasy later on when I was trying to reconstruct the time when in fact it had all begun. One can also talk about penetration, about invasion – people invading my consciousness, penetrating my circulation, my cells. I too want to penetrate, to create a blood bond – a baby who will receive the imprint of the other and be resurrected like Pygmalion. And perhaps it’s all about being seven years old – when I lost my father in an accident, exactly on my birthday.
Udi: The quest for a father, what does it mean to you? What kind of fathers were you looking for, for your fetuses?
Miri: An act of connection and trust in the world, which develops from the opposite position of distrust and doubt. I identify with the search process undergone by the heroes of the Greek mythology in which the heroes grow up without their fathers. In adulthood they set out in search of their traces. The encounter is sometimes forced upon the father and can end in his slaying. Through the search and struggle, the sons shape and redefine themselves… Like any other Jewish mother, I sought fathers who had a name and/or inspiration for my babies in order to increase their chances of survival in the world. For in our culture, the father gives the name and the context. It is important to me to mention three unexpected pregnancies with three children: Tamar Sharvit, Anna Ziv and Elisaf Kosman. They accidentally entered the project as young fathers. The works of two of my students were also adopted – a photograph by Yelena Ben Shimon. The sole survivor of a whole project that was stolen along with her Subaru, and a work by Yoav Hershkovich, who painted a fabric textured still life during class and the canvas came alive and became flesh.
Udi: In your manner of speech, you fulfil both roles – the role of the mother, as well as that of the sons.
Miri: Right, Winnicott said, “there is no such thing as a baby”. The identity between myself and the fetus is undoubtedly transparent … I longed for the early “oneness” experience. That stage of grace when the Self and the live or still other are not separate, between the Self and the world… a place where everything is still possible…. To examine boundaries of the body and of the conscious… to fall into the world anew and see who picks you up. To be divided into tiny particles… to let people hold, to see what such a particle can generate. Is it charged? Can it create an exchange? To reverberate, to activate, to invade, to break boundaries, to evade the tight watch and reach the heart.
Udi: How did you take rejection?
Miri: Here I can talk about a split – As Miri, I was in great suspense on the way to pick up the mail. Emotions such as sorrow, anger, indignity and disappointment were not strange to me. Sometimes I felt that my seed was spilled in vain and I thought to myself “I would never have a baby with you”. As “Miri – Fetus Distribution”, however, any reaction, even a negative one and/or silence, is very significant. My receptacle/container is filled with many silences. In time, I arrived at an insight about the absorbent fabric I had created – the space fills with the other person’s reaction and a seed of reluctance is captured within the empty stomach as well. Unlike life, here, in this space even a “No” is a “Yes”. It suffices that the addressee opens the box – he (or she) is already activated … Some babies returned packaged in much more lining and with much more care, bearing witness to attention given. Some people called and said that they do not wish to react publicly, but were delighted with the baby. In one of the phone calls I had made to ask whether my baby had arrived, a man from the religious education system answered that indeed it had, but that he doesn’t have it any more. When I asked, “Why?”, he answered that he had thrown it out, and when I asked, “You threw out a baby?”, he answered: “You asked for a reaction, you got a reaction”. And then there are the “change-of-mind” fathers, those who at the time responded but now asked to be excluded. I’m especially sorry about one of them, because his response presents an attitude that scorns dependency and believes in the exclusive responsibility of the creator for his creation and/or children. Nevertheless, reverberations of their reactions can be found in the book through sources they referred me to – texts by more ancient fathers. Like in a painting, when you erase you in fact only reinforce the erased presence.
Udi: A trap… People who have a baby from you, where did they place it?
Miri: Are you asking what place it has in their home and/or in their heart? What they do with it? I can’t answer that. That’s not part of the protected space I have created. Sometimes I’d like to be a fly on the wall….
Udi: Well, I’ll let you be a fly on my wall – in my house, the box moved from place to place, I can’t put it in the living room – it’s something personal and I can’t share it with other people. I can’t put it in a drawer either because then it will be concealed, rejected and will lose some of its power. That’s why it ended up in the bedroom. It’s closed on the bookcase opposite me, and every time I get into bed I see it and it’s interesting that it activates me. What differentiates your box from a book in this bookcase is the appeal for personal emotional mobilization and for a reaction. The reaction creates the difference between a book, which is passive, and your work, which even if it too is just lying there, symbolizes an action that was performed. You didn’t invite people to see the sunset together or to mobilize them for a good cause – peace, ecology, and so on. When the fetus arrives, when the box is opened, it’s a blow. You can close it like in a nightmare or a dream, but it’s too late, you’ve already been activated…. Publicly exposing the intimacy also presents a difficulty, since it is not about the exposure of a scholarly text on the subject of my specialization, but rather the exposure of associative and intimate thoughts and feelings. There is apprehension as to the context in which it will be understood. In the exhibition, every reaction was changed the moment it was placed/set next to other reactions. The reactor has no control over the editing and must be one who either trusts you or believes that his text has value in any place and context. I imagine that you were asked who else is exposing him or herself.
Miri: I know that exposing ones self is not easy and from conversations with people who did not react publicly, I know that there was censorship, sometimes by family members. There was one potential father who went as far as saying that his participation is conditional on the removal of another “father”, because he was not willing to be in one family with an immoral person. In general, ethics played a role – art critics accused me of faulty ethics “there is no shortage of models who achieved all that they did without sleeping their way to the top…” and I thank them for enlightening me. There are a lot of other things that haven’t been said, but I want to get to the epilogue or perhaps to the prologue. The box-like structure will enable the addition of future “fathers”… so that the story is not yet over … or as the multifaced poet, Fernando Pessoa said: “I am not anything. I will always be nothing. I cannot want to be something. Other than that all the dreams of the world are within me.”
I feel it is important to me to mention Meir Franko, an exciting artist who was murdered before his time. His words reverberate within this box: “God lingers, but does not forget”. On the city streets, when, from afar I see a man with a hat, for a moment it seems it is his face looking out at me.
