קן הקוקייה
על פרוייקט העוברים של מירי נשרי
“… הפרח ההוא נבט באחד הימים מזרע שהגיע ממקום בלתי-ידוע, והנסיך הקטן עקב בשבע עיניים אחרי הנבט, שהיה שונה משאר הנבטים.”
אנטואן סנט-אקזופרי, הנסיך הקטן
כמו הקוקייה, כך גם מירי נשרי מפיצה את עובריה בקנים זרים: 300 קופסאות עץ, בגודל 13X13 ס”מ נשלחו לרחבי הארץ והעולם, הופצו במרחב, מבקשות אב פוטנציאלי שיאמץ את תכולתן: דימוי (מצוייר) של עובר, אדמדם-סגלגל, מקופל איברים, פאסיבי, דומם, עיוור ונטול-עמדה. “פתאום פורץ לביתך אובייקט המתחזה ליצור אנושי, ליוצא חלציך, יצור הנזקק לחמלתך ולמחויבותך הטוטאלית.” כותבת נשרי לנמעניה במידה רבה של פולשנות, “כיצד תגיב?”
הפיכת היוצרות, בגידה באמהות, הפקרת הצאצאים. “טפלי בילדייך בעצמך!”, כתב לה גבר נזעם אחד, ואני אדאג לשלי – לא כולם היו בני!” מנגנון הפצת הזרעים, כמוהו כמזרקה, הוא מנגנון גברי ביסודו, שאינו ניתן להפרדה מהאנטומיה הפאלית, הממוקמת מחוץ לגוף ומותאמת כולה לרגע השיא: פליטת הזרע. רגע השחרור הוא גם רגע בלתי-נמנע של הפניית-גב: הגבר נפרד מזרעו, שילח אותו מגופו, והעביר אותו לגוף אחר. יחד עם החומר המפרה, הועברה גם האחריות אל הגוף הקולט – גוף האשה – שידאג לחמם את זרעו, ולהמשיך את חייו – עד 48 שעות נוספות, או תשעה חודשים, עד ללידת התינוק. שם, בתוך הגוף הנשי, הבנוי סביב חלל הרחם, מובנית כבר אינפורמצית ההכלה: מרחב מחיה, אמצעי הגנה והזנה, חימום, ריתמוס ותודעה מיוחדת של זמן. איזו מיליונית אחוז מהווה יחידת הזמן הרגעית של פליטת הזרע בתודעה הגברית מתוך הזמן המתמשך של תשעה חודשי הריון, הנחרט בתודעה הנשית?
דימוי האשה-מיכל (דימוי סוראליסטי ידוע של אשה-כף, אשה-מיכל), לעומת הגבר-מזרקה קיבע את תפקידי הגבר והאשה בתודעה האנושית, ומיקם את מעמדם ביחס למתח התרבותי בין פנים לחוץ: הגבר, בעקבות זרעיו, נע בכל הכיוונים. האשה, בעקבות רחמה, פועלת כלפי פנים. ומה-לה, למירי נשרי לשנות סדרי עולם? תכונת הקוקייה שאימצה לעצמה, תכונה נדירה אפילו בקרב בעלי החיים שבטבע, מעוררת תחושות אמביוולנטיות של זעם ותהייה: לא רק על עצם העזת ההפקרה, ובגידה במהותה הגופנית כאשה-מיכל, אלא בעצם חוצפתה להשליך את העובר חזרה לצד הגברי והגרוע מכל: לגרד את מצפונו, להשמיע באזניו את “קובלנת” האשה ולתבוע ממנו אחריות. נשרי מתגרה במוסר הגברי, כפי שהתפתח בתרבות המערבית, תחת שלטון הכנסייה ופיקוח הכמורה, התובע מן הגבר לשמור את זרעו לאשה האחת המקודשת לו כחוק ולהתכחש לכל צאצא “בלתי-חוקי” העלול להופיע ממקום בלתי-צפוי. בהשליכה לפתח ביתו את מטאפורת העובר הבלתי-מזוהה מערערת נשרי את גבולותיו השקופים של המוסר הבורגני התקני ומרימה את המסך מעל לראש המדוזה העתיק של מסורת ההכחשה הגברית. מסורת-צללים המטשטשת את מסלולי תנועתה במרחב, ומקבלת את חיזוקה מהקלות (הבלתי-נסבלת) של הקימה הגברית מן האקט המיני, ללא עקבות, ללא שיירים, לעומת האשה – הזרע נע במחילות גופה – והיא צועדת, יחד איתו, לדרכה. המוסר הגברי קידש, לצרכיו-הוא, את מסורת האמהות (מיתוס מריה
הקדושה, הבתולה). אך מה עם המסורת הרגשית של אבהות? מהן נקודות הייחוס שלה? מה ההיסטוריה שלה? האם היא יכולה להיכתב?
הפמיניזם המוקדם ביקש להתנתק מצוו הרחם ולשלול את מיתוס הדחף האמהי. הפצת העוברים לכל-עבר יכולה היתה להתפרש כצעד פמיניסטי מיליטנטי, מטאפורי אמנם, המקביל לאקט השלכת החזיות באמצע שנות השישים, בבחינת התנערות גורפת מהעמדות המסורתיות של הנשיות. אולם, למרות פעילותה הברוכה של הגלולה למניעת הריון, ששיחררה את הסקס מעול ההתעברות, חוזרת מירי נשרי ומציבה את העובר, דווקא, ולא את המיניות הנשית, במרכז הדיון, ומעמידה אותו כמטאפורה מרכזית למערכת היחסים האנושית באלף השלישי לספירה. העובר כמטאפורה לאחריות הבלתי-נמנעת של גברים ונשים, המחזיקה בתוכה מיכלול שלם של אפשרויות לא ידועות, גם אם הם בחרו במערכת יחסים חד-מינית, או וויתרו על פוטנציאל ההולדה שלהם מסיבות אחרות.
“אנחנו לא צריכות אישור!” הצהירה כותבת-מגיבה, מתקוממת כנגד תביעת האבהות של העובר של נשרי. אין לנו צורך בייחוס אבות, באישור גברי, ב”לוגוס” המנצח. אולם, דווקא כאן נמצא האתגר הגדול בפנייה לאבהות הפטריארכלית: היכולת לוותר על האגו הגברי-אבהי ולאמץ את העובר הזה שהגיע משום-מקום, והוא אינו נושא כל חותם גנטי של אביו-מאמצו. “האם התינוק שיוצא שם מהקיר הוא תינוק תקין, בשל, מושך?” שאל האמן דניאל זק את הצופה המתבונן בתינוקות הפוליאסטר הכחולים שלו (1988) שבלטו מהקיר. “ואולי הוא מקולקל, רקוב, דוחה? יכול להיות שהתינוק הצבעוני-אך-דלוח הזה הוא אכן בר-אימוץ, אך אולי בכל-זאת אין במה להתבייש. האם הוא קשור באיזה אופן אליך – הצופה? האם הוא שלך, או כמו שלך? ואם הוא כמו שלך, אז האם הוא גם בתוך המה-שמו שלך?”
אקט פיזור העוברים של מירי נשרי מאתגר רובדים אנושיים בסיסיים. הוא מבקש לעצמו מידה של חמלה, ולא של שחרור. הוא מבקש, כפי שכתבה מיה בז’רנו, “להשיק תודעות” ולא להפריד ביניהן. הוא כמה לחלוקת האחריות ולא לניתוקה. כמו הנסיך הקטן שאימץ לעצמו את השושנה באהבה ובחמלה רבה, למרות, ואולי דווקא, משום שנבטה מ”זרע שהגיע ממקום בלתי-ידוע”, כך מבקשת נשרי להסב את ציר האחריות והחמלה של העולם ולאפשר לו מידה רבה יותר של נדיבות והכלה נשיים. נשרי מבקשת להרחיב את התודעה על-מנת שתכיל לא רק את התוצרים המוגמרים, הרווחיים של העולם, אלא גם את תוצריו העובריים, גם את עוברי הנפל שלו, גם את עובריו הפוטנציאליים, שטרם זכו ללגיטימציה מלאה.
פרוייקט העוברים של מירי נשרי אינו קובע עמדה לכאן או לכאן: הוא נזרק בין זעם לקבלה, בין דחייה לאימוץ, ובין עמדה סרבנית לבין שיתוף פעולה. בסופו של דבר, הוא יצר משפחה גדולה של כל מי שנעתר לבקשת האימוץ והיה מוכן לפעול ולהגיב בנדיבות. במרכז המשפחה עומדת האם הגדולה, אלת פריון מטריארכלית המשכפלת את עובריה, או, לחילופין – האמן כמכונה ביולוגית המפיצה את רעיונותיו לכל המטה אוזן קשבת. התינוק איפשר למגיבים לגעת בעצמם, בהורותם ובילדיהם (הקיימים או המטאפוריים), ובעל-כורחם, נחלצו מעמדות של סגירות וציניות אל מצב של נתינה, דיאלוג ואמון הדדי. רק כך אפשר לגדל תינוקות.
טלי תמיר
אוצרת הגלריה
The Cuckoo’s Nest
On Miri Nishri’s Fetus Project
“But one day, from a seed blownfrom no one knew where, a new flower had come up; and the little prince had watched very closely over this small sprout which was not like any other small sprout…”
Antoine de Saint Exupery, The Little Prince
Just like the cuckoo, Miri Nishri scatters her fetuses in strangers nests. Three hundred 13x 13 cm. wooden boxes were sent to all corners of the globe, scattered throughout the world, seeking a potential father to adopt their contents: the image (drawing) of a fetus, reddish violet, limbs folded, passive, still, blind, and without opinion. “Suddenly into your home bursts an object, posing as a human creature, as your offspring. A creature in need of your compassion and your total commitment”. Nishri writes to her addressees with a great deal of intrusiveness “How will you react?”
Turning of the tables, betrayal of motherhood, abandonment of offspring. “You take care of your own children!”, wrote one enraged man, “and 1 will take care of mine they are not all my sons!”. The seed dissemination mechanism is like a fountain, an essentially masculine mechanism, which is inseparable from the fallic anatomy, located on the outside of the body and totally adapted to the moment of climax: Ejaculation. The moment of release is also an inevetable moment of disownment. The man separates from his sperm, sends it out from his body and transfers it to another body. Together with the inseminating material, the responsbility too has been transferred to the receiving body the female body that will warm his seed and sustain its life for an additional 48 hours, or nine months, until the birth of the baby. There, within the female body, which is built around the womb cavity, the containment information is already in place: A living space, means of protection and nutrition, heat,
rhythm, and a unique time consiousness. What, millionith of one percent of the continuous nine months of pregnancy inscribed in the female consciousness, does the instantaneous time unit of ejaculation constitute?
The woman receptacle metaphor (the well known surrealistic metaphor of woman spoon, womanreceptacle) as oppposed to the man fountain metaphor, has fixated the male and female roles in human consciousness and determined their status in relation to the cultural tension between interior and exterior: The man, following his semen, his seed, his sperm, moves in all directions. The woman, following her womb, acts inwardly. And why should Mid Nishri change world order?
The practice adopted by the cuckoo, rare even in the wild, provokes ambivalent emotions of rage and wonderment, not only towards the actual daring act of abandonment and betrayal of her physical essense as a woman receptacle, but in her actual audacity to throw the fetus back to the masculine side, and worse of all, to scrape his conscience, to relate the womanly “complaint” to him, and to demand responsibility of him. Nishri challenges male ethics as they have developed in Western culture under the reign of the church and supervision of the clergy, which requires man to save his sperm for the one woman betrothed to him by law and to renounce any “illegitimate” offspring who might appear from somewhere unexpeded. By throwing the unidentified fetus metaphor at his doorstep, Nishri upsets the transparent bounderies of the normative bourgeois ethics and raises the curtain on the ancient medusa of the tradition of male denial. A tradition of shadows that blurs its course of movement through space, and is reinforced by the (unbearable) ease in which the male rises from the sexual act, leaving no footprints or trace as opposed to the woman sperm moving through the cavities of her body and along with it, she marches away. The male ethics have sanctified the tradition of motherhood (the myth of Saint Mary, the Virgin) for their own needs. But what about the emotional tradition of fatherhood? What are its points of reference? What is its history? Can it be written?
Early feminism seeked to separate itself from the womb’s decree and negate the myth of the motherly impulse. Scattering of fetuses in all directions could have been interpreted as a militant feminist step, albeit metaphoric, which is comparable to the mid sixties act of bra burning, a kind of sweeping awakening from the traditional positions of womanhood. However, despite the blessed function of the Pill, which freed sex from the burden of
conception, Miri Nishri returns and of all things, sets the fetus, rather th2an female sexuality, in the heart of the discussion, staging it as a central metaphor of human relationships in the third millenium. The fetus, as a metaphor of the inevitable responsibility of men and women, holds within it a complete array of unknown possibilities, even if they have chosen a uni sexual relationship, or have waived their birthing potential for whatever reason.
‘We don’t need approval!” states a female writerresponder, rising up against Nishri’s fetus’ call for fatherhood. We have no need for patriarchial ancestry, for male approval, for the winning “Logos”. Here of all places however, is the great challenge of approaching the patriarchial fatherhood: The ability to waive the manly fatherly ego and adopt the fetus that arrived out of nowhere and bears no genetic signature of his father adopter. 1s the baby coming out of the wall there, a normal, mature, attractive baby?” asks artist Daniel Zack of the viewer observing his blue polyester babies (1988) which protrud out from the wall. Terhaps it is damaged, rotten, repulsive? Perhaps this colorful but foul baby is indeed adoptable, but nevertheless there may be nothing to be ashamed of. Is it somehow connected to you the viewer? It is yours, or like yours? And if it’s like yours, then is it also inside your what’s its name?”
Miri Nishri’s act of fetus scattering challenges basic human strata. It seeks for itself a measure of compassion, and not of release. It wishes, as Maya Bezerano wrote, to “make consciences touch each other” rather than separate between them. It longs to divide responsibility, not severe it. Like the little prince who adopted the rose with love and great compassion, despite and perhaps precisely because of the fact that it sprouted Irom a seed blown from no one knew where”, Nishri too wishes to transfer the axis of responsibility and compassion of the world allowing it a greater deal of feminine generosity and containment. Nishri seeks to expand consciousness so that it will contain not only the finished, lucrative products of the world, but also its embryonic products, its stillborn fetuses and its potential fetuses that have not yet attained full legitimacy.
Miri Nisri’s fetus project does not make a stand one way or another. It is cast between fury and acceptance, between rejection and adoption and between an obstinate position and cooperation. Ultimately, it created a large family made up of all those who agreed to the adoption plee and were prepared to act and react generously. In the center of the family is its Great Mother, a matriarchial goddess of fertility who duplicates her fetuses, or, alternatively, the artist as a biological machine that disperese his ideas to anyone who will lend an ear. The baby enabled those reacting to touch themselves, their parenthood and their children (whether existing or metaphoric), and against their wills, they were delivered from positions of introversion and cynicism to a state of giving, dialogue, and mutual trust.
Only thus can babies be raised.
Tali Tamir is Curator of The Kibbutz Gallery, Tel Aviv
