Asa Kasher

 

אני אבא.

אני אבא של יהורז,

אני אבא של שירית,

אני אבא של אבשלום.

נעמי, אשתי, היא אמא.

היא אמא של יהורז,

היא אמא של שירית,

היא אמא של אבשלום.

נעמי אמא בכל מקום שאני אבא,

אני אבא בכל מקום שנעמי אמא.

 

אני אבא של שלושה בני-אדם.

כל אחד מהם עולם מלא.

כל אחד מהם מוקד של אהבה.

כל אחד מהם מוקד של משמעות.

 

אני אבא של בני-אדם, לא של רעיונות.

בעולם הרעיונות יש כאלה שיצרתי אותם,

אבל אני לא אבא של אף אחד מהם.

הם מעניינים אותי מאוד.

הם מפרנסים היטב את נשמתי.

אבל אני לא אבא שלהם.

אני אבא רק של שלושה בני-אדם.

 

אני אבא של בני-אדם, לא של כתבים.

בספריות, בחנויות הספרים יש כאלה שכתבתי.

אבל אני לא אבא של אף אחד מהם.

הם קשורים בי מאוד.

הם מבטאים היטב את רוחי.

אבל אני לא אבא שלהם.

אני אבא רק של יהורז, של שירית, של אבשלום.

 

אני אוהב כל אחד מהם,

אהבה רבה.

אין יותר עמוקה ממנה.

 

אני אוהב כל אחד מהם,

לא מפני שמחצית הגנום שלו היא משלי.

אני אוהב כל אחד מהם,

לא מפני שאני אוהב את עצמי.

אהבת אב אינה צללית של אהבה עצמית.

אהבת אב אינה צללית של זולתה.

אהבת אב אינה צללית.

 

 

אני אוהב כל אחד מהם,

לא מפני שהוא עתיד להמשיך אותי, בלעדי.

אני אוהב כל אחד מהם,

לא מפני שאני אוהב את עצמי.

אהבת אב אינה כאור הלבנה, הנמשך מאור החמה.

אהבת אב מאירה כאור החמה.

אהבת אב מאירה באור עצמה.

אהבת אב אינה אהבה עצמית.

אהבת אב אינה אהבת הילדים של בת הזוג, האהובה.

אהבת אב אינה אהבה משנית.

אהבת אב היא אהבה ראשונית.

 

אהבת אב אינה תחושה מזדמנת.

אהבת אב אינה מצב רוח מתמשך.

אהבת אב היא צורת חיים.

יש בה דבקות ללא תנאי.

יש בה מסירות ללא שיעור.

יש בה נתינה ללא תכלית.

 

בתמונת העולם שלי,

במקום שבו אני רואה את עצמי,

אני רואה את עצמי אבא.

במקום שבו אני רואה את צורת חיי,

אני רואה את אהבות האב שלי.

במקום שבו אני רואה את משמעות חיי,

אני לא לוקח על עצמי שום אבהות,

 

אני לא מקבל על עצמי שום אבהות,

אני לא נושא על עצמי שום אבהות.

 

אהבות האב שלי אינן מונחות על עצמי,

כמו צעיפים.

אהבות האב שלי חיות בתוך עצמי,

כמו חדרי לב.

הן לא נתונות לי, הן לא מופקדות בידיי,

הן אני עצמי.

האבהות שלי,

אהבות האב שלי,

הן 

אהבת יהורז, אהבת שירית, אהבת אבשלום.